שרה לוי-תנאי

עיין ביצירות מאת שרה לוי-תנאי בהוצאת המכון

משפחתה של שרה לוי-תנאי עלתה לארץ בשלהי המאה ה-19 מתימן במסע רגלי דרך חבש (אתיופיה של ימינו). לוי-תנאי סיפרה: \"נולדתי בשנת 1910, את תאריך הולדתי המדויק אינני יודעת\". משפחתה עברה להתגורר בשכונת נוה צדק. בתקופת מלחמת-העולם הראשונה גורשו יהודי יפו על-ידי השלטונות העותמאניים (התורכיים) ורוכזו במחנה פליטים שהוקם בכפר-סבא. באולם גדול ללא מחיצות, הוקצה לכל משפחה מקום קטן על-גבי שמיכה. במהומה שהתרחשה ובאי-הסדרים של הגירוש נעלם אחיה הגדול של שרה, ואחותה ואמה נפטרו. היא תיארה זאת כך: \"מכל המשפחה שלנו נשארנו רק אבי ואני. אבי לקח אותי, ונדדנו לעיר צפת\". בהעדר כל מקורות מחיה, היה על הילדה הרכה, שרה לוי-תנאי, לצאת לרחובות ולקבץ נדבות: \"ערב אחד הגעתי לפתח ביתהּ של משפחה מעשירי צפת. הם ישבו ליד השולחן ואכלו. שאלו אותי אם יש לי אמא ועניתי - \'לא\'. שאלו אותי אם יש לי אבא ועניתי - \'לא\'. ואז לקחו אותי לבית-היתומות, במקום שנקרא \'המצודה\'. זרקו אותי לשם (ועוד ראו בכך מעשה חסד...) ושם, בבגדיי הבלויים והקרועים, רוחצתי, הולבשתי והפכתי ליתומה מן המניין\". לאחר זמן מה העבירו קבוצת ילדות מבית-היתומים שבצפת למוסד החינוכי \'שפיה\', (הקיים עד היום), שם החלה תקופה מאושרת יותר בחיי שרה לוי-תנאי. המורה, דוד בנבנישתי (חוקר עתיר זכויות בהכרת הארץ ושביליה), נהג ללמד את ילדי המוסד בחיק הטבע, תוך כדי טיול עִמם. בדרך זוֹ הִקנה להם את אהבת ארץ ישראל, שביליה ויופיה (אותה אהבת הארץ, החסרה מאוד לחלק מבוגרי בתי-הספר של ימינו). את עזיבתו של דוד בנבנישתי את מוסד שפיה ואת העצב שלה על-כך תיארה לוי-תנאי: \"ברכה צפירה, שלמדה אִתי בכיתה, בכתה בכי תמרורים בקולי קולות. אני לא הלכתי עם שאר הילדים ללוותו אל שער המוסד אלא נשארתי לסדר את חדר-האוכל ושם בכיתי, שאיש לא יראה אותי בוכה\". עם סיום לימודיה בשפיה, נרשמה שרה לוי-תנאי ללימודים בסמינר למורים ע\"ש לוינסקי (1925-1924). הגב\' סופיה ברגר, שתמכה בלוי-תנאי בתקופת שהותה בבית-היתומים בצפת המשיכה לתמוך בה גם כעת. היא שלחה לה קצבה חודשית ושילמה את שכר הלימוד בסמינר. בחיוך ממזרי של קצה השפתיים (שהיה, מהיכרות אישית, כה אופייני לה) מספרת לוי-תנאי על מפגשה עם מיטיבתה: \"שנים רבות מאוחר יותר, במסע הופעות ראשון של \"ענבל\" לארצות הברית (ינואר 1958) שאל אותי האמרגן, סול יורק, אם יש לי חברים בארצות-הברית. ואז קשר סול יורק קשר עם הגברת המבוגרת סופיה ברגר-מול, שתמכה בי בילדותי, ובדמעות של אושר ותודה הודיתי לה על שתמכה בי בילדותי ובנעוריי\". לוי-תנאי סיימה את הכשרתה כגננת, ומונתה כעוזרת גננת בשכונת שפירא בתל אביב ולאחר מכן עברה למשרת גננת ראשית בגן שברחוב שפינוזה בתל-אביב. תקופה זו מתוארת בפיה כך: \"את חופשותיי הייתי מבלה בשפיה, אשר המשיכה להיות הבית שלי. בזמן חופשותיי הייתי מכינה הצגות עם הילדים שם. תתארי לך,\" היא פונה לגילה טולידאנו, \"כבר בגיל 12, עדיין בבית היתומות שבצפת, הייתי מרכזת סביבי מעגל של כ-50 תלמידות, מלמדת אותן משחקים ומביימת אִתן הצגות שחיברתי מאגדות האחים גרים\". שרה לוי-תנאי התקבלה כשחקנית בתיאטרון של ארגון הגננות. אז גם למדה לימודי תיאטרון בסטודיו של צבי פרידלנד (אביה של השחקנית דליה פרידלנד). במהלך לימודיה אלה ניסתה לוי-תנאי את מזלה גם בבחינות ל\"הבימה\" ולתיאטרון \"האֹהל\". לצערה, השיבו לה משניהם בשלילה (כנראה בשל המבטא התימני הבולט שניחנה בו, מתנה משמיים לטעמי האישי). במהלך מלחמת העולם השנייה שירת ישראל (בעלה) בבריגדה היהודית ושרה עברה לקיבוץ רמת הכובש, שם שימשה גננת עד סוף המלחמה. בתקופה זו העלתה עם חברי הקיבוץ הצגות רבות. בין המחזות הללו היה גם \"שיר השירים\" שהועלה בשנת 1947, ואשר הפך ברבות הימים למחזה הדגל של להקת ענבל. המחזה הועלה שוב מדי כמה שנים. הפרק שהוא אולי החשוב ביותר בחיי שרה לוי-תנאי הוא זה של הקמת תיאטרון המחול \"ענבל\". בהוויית חייה דאז הייתה לוי-תנאי רחוקה מן ההווי של בני עדת תימן, אך חיפשה את דרכה אל הווי זה, כדבריה היא: \"עמנואל עמירן, שהיה מנהל המדרשה למורים למוזיקה, הִזמין אותי ללמד במדרשה שירים ומשחקי ילדים. עמירן ואני עבדנו יחד וחיברנו ספר או שניים. אני כתבתי טקסט והוא את הלחנים. ביקשתי ממנו רשות לזמן פעם או פעמיים בשבוע נוער תימני, דבר טבעי לכל אמן המחפש את שורשיו. רציתי להקים להקה תימנית. הלכתי לכרם, אספתי נערים ונערות ולמדתי מהם, ובעיקר מהוריהם, את הריקודים המקוריים אשר ליוו את העדה מקדמת דנא. פניתי אל ישעיהו אברך, מנהל המרכז לתרבות בהסתדרות של אותם ימים, והמרכז לקח על עצמו את מימון הלהקה החדשה, הלא היא להקת \'ענבל\'\". וכך, מתוך ההווי ושירי \"אנו באנו ארצה\" של העליות הראשונות, נולדה להקה אתנית חדשה אשר השפעתה מורגשת עד עצם היום הזה, בהיותה מובילת הזרם אל מוזיקת עולם ולפולקלור האתני של עדות ישראל בתקופתנו. שרה לוי-תנאי הלכה לעולמה בכ\"ט באלול, ערב ראש השנה תשס\"ה, (02.10.2005) והיא בת 95.